לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל)
שבה הורה בית המשפט על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
1. ביום 5.10.10 הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו עבירה של מעשים מגונים בנסיבות מחמירות. לפי עובדות כתב האישום, העורר שהינו מכר של אבי המתלוננת, ילידת 1999, נסע עימה, עם בני משפחתה ועם שני ילדיו הקטינים לקבר הרשב"י שבהר מירון. עם הגיעם למתחם הקבר, התמקמו המשפחות והתכוננו לכניסת השבת. בסביבות השעה 17:30, הלך העורר לבקש שמיכות ממכריו בישוב מירון והמתלוננת התלוותה אליו, מבלי שהעורר הודיע על כך למי מבני משפחתה או ביקש את אישורם. בזמן שהשניים המתינו בבית המכרים, חיבק העורר את המתלוננת כשהם יושבים על הספה, ואמר לה שהוא אוהב אותה. המתלוננת זזה ממקומה כדי להוריד ממנה את ידו. בדרכם חזרה למתחם הקבר, אחז העורר בידה של המתלוננת, וזו ניסתה להשתחרר מאחיזתו - ללא הואיל. העורר החמיא למתלוננת, ואמר לה שהוא רוצה לשאת אותה לאישה כשימלאו לה 16, גם ללא הסכמת הוריה. למחרת היום, בשעות הערב, נסעו המתלוננת ובני משפחתה יחד עם העורר וילדיו הקטינים מהר מירון לקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. לאחר חצות, בעת שהעורר והמתלוננת ישנו בסוכה שבמתחם הקבר, והמתלוננת נרדמה, ניגש אליה העורר ונשק לה על שפתיה, ובהמשך גם על לחיה, ליטף את שערה וכן את בטנה מתחת לחולצתה. העורר לא חדל ממעשיו חרף התנגדותה של המתלוננת, ובהמשך אף ליטף את ישבנה, מתחת לתחתוניה. לשאלת המתלוננת, אמר לה המשיב שהוא אוהב אותה, שהוא עושה לה עיסוי, ושאל אותה אם אינה אוהבת שהוא "משחק" איתה כך. הקטינה השיבה בשלילה, ואמרה שאמה אינה מסכימה להתנהגות מעין זו. העורר שאל את הקטינה האם באמת אינה רוצה שיגע בה, והיא השיבה בשלילה. בהמשך, התיישב העורר על הספסל, והקטינה ישבה בסמוך אליו. העורר הסביר לה על קיום יחסי מין, ותוך כדי כך פיסק את רגליו ואמר למתלוננת להיכנס ביניהם, תפס בידה וביקש כי תבטיח לו שלא תספר על כך לאיש. העורר תפס ביד אחת בידה של המתלוננת ואת היד השנייה הכניס אל מתחת לתחתוניה ונגע באיבר מינה. המתלוננת אמרה לעורר שלא ייגע בה וביקשה שיזוז, אך הוא לא חדל ממעשיו, עד שאמה של המתלוננת שחלפה במקרה במקום, הבחינה במעשיו וקראה לבתה לבוא עימה.
2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בבקשה ביום 3.1.11, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, והדיון התמקד באפשרות שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הפנה את העורר לקבלת תסקיר מעצר. מן הישיבה שנערכה ביום 9.12.10 נעדרו נציגי המדינה בשל שביתת הפרקליטים. מחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה - בהוראת בית המשפט - בעניינו של העורר, עלה כי מדובר באדם הנוהג בהתנהגות מניפולטיבית, בעל קושי בדחיית סיפוקים ובעל תפיסת עולם אגוצנטרית. עוד צוין כי העורר מנסה לנצל את מצבו ולהתחזות, וכי קיימות ראיות לנטילת סמים מסוכנים ולנטילה בלתי מבוקרת של תרופות פסיכיאטריות ללא מרשם, כדי שיוכל להתלונן על תופעות לוואי בפני הפסיכיאטרים. על רקע האמור, נוכח תסקיר המעצר שממנו עלה כי קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פורצת גבול מצד העורר, ונוכח קביעת בית המשפט בנוגע למסוכנותו הגבוהה, הורה בית המשפט (כב' השופט ב' ארבל) על מעצר העורר עד תום ההליכים. עוד באותו דיון, ביקש הסנגור לשחרר את העורר ממעצרו בשל היעדר התייצבות המשיבה, אך זו נדחתה.
3. נוכח אי התייצבותו של בא-כוח המדינה לדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בתיק העיקרי בימים 30.11.10 ו-13.12.10 בשל שביתת הפרקליטים, ביקש ב"כ העורר בדיון שנערך ביום 13.12.10 לבטל את כתב האישום, תוך שהוא מבהיר כי "במידה והפרקליטות תגיש כתב אישום מחדש, אנו מצהירים כי לא תהיה לנו כל טענה בעניין זה." בית המשפט (כב' סגן הנשיא ת' כתילי) נעתר לבקשה, החליט לבטל את כתב האישום, וכפועל יוצא - שוחרר העורר ממעצר. בתום השביתה הוגש כתב האישום מחדש, מלווה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 2.1.11 התקיים דיון בבקשה, שממנו נעדר העורר בשל אשפוזו במרכז לבריאות הנפש "גהה", בהתאם לצו שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. בדיון שהתקיים למחרת היום, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה יישאר העורר באשפוז, ואם יהיה מקום לשקול את שחרורו - יודיע על כך בית החולים למדינה, ושחרורו של העורר יתעכב לפרק זמן של 48 שעות. ביום 6.1.11 הודיע בית החולים כי ניתן לשחרר את העורר, אך הוסיף כי ייתכן שהוא לא יתייצב לדיון והוא אף עלול לפגוע בעצמו בצורה מגמתית במטרה להביא לדחיית הדיון בעניינו. בית המשפט קמא הוציא צו להביא את העורר בפניו. בדיון שהתקיים באותו היום, החליט בית המשפט קמא (כב' השופט ב' ארבל) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בהצביעו על מסוכנותו של העורר לעצמו ולסביבה, ועל האינטרס הציבורי בדבר ההגנה על החברה.
מכאן הערר שלפניי.
4. לטענת העורר, מששוחרר ממעצר ללא כל תנאי מגביל בשל שביתת הפרקליטים, ולא ביצע במהלך התקופה שבה היה משוחרר דבר שיצדיק את מעצרו, אין מקום עתה, משנסתיימה השביתה, לשוב ולעצרו. לטענתו, המשיבה בחרה שלא להתייצב לשלושה דיונים בעניינו בתיק העיקרי, הגם שידעה כי נכון לאותו מועד, ניתנו כבר מספר החלטות של המותב הדן בתיק העיקרי, שלפיהן בוטלו כתבי אישום חמורים והנאשמים שוחררו. לדידו, הוא סתר את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקיימת לגבי העבירות שביצע, בכך שבמשך 19 הימים שבהם היה משוחרר, הוא לא ביצע כל עבירה, לא יצר קשר עם המתלוננת ולא ניסה לשבש הליכי משפט. עוד גורס העורר, כי המשיבה אינה יכולה לטעון בשני קולות: מחד גיסא, "להסכים" עם מצב שבו הוא משוחרר ללא כל תנאי מגביל- ולפיכך אינו מסוכן, ומאידך גיסא לטעון עם סיום שביתת הפרקליטים כי לא ניתן לשחררו, ולו בתנאים מגבילים. בהקשר זה מציין העורר, כי מן העובדה שועדת החריגים התירה לבאי כוח המשיבה להתייצב לדיון לצורך בקשה לקבלת היתר לפרסום הפרשה, אך סירבה להתיר את התייצבותם לצורך הדיון בתיק העיקרי, נובעת המסקנה כי המשיבה אינה מייחסת לו רמה גבוהה של מסוכנות. לבסוף, טוען העורר כי בהחזרתו למעצר לאחר ששוחרר, בלא שאירע כל שינוי נסיבות זולת תום שביתת הפרקליטים, יש כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות שלו כי לא ייעצר עוד.
5. המדינה טוענת מנגד, כי בעת החלטתו של בית המשפט קמא בהליך העיקרי לבטל את כתב האישום בעניינו של העורר, לא היתה מונחת בפניו התמונה המלאה בדבר מסוכנותו של האחרון. לדידה, אך ארבעה ימים קודם לביטול כתב האישום, הוסכם בין הצדדים על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, על רקע חוות דעת הפסיכיאטרית ותסקיר שירות המבחן שלא הציע כל חלופה למעצרו. משכך, שחרורו של העורר נבע, למעשה, מטעמים טכניים, והמדינה אינה נדרשת להראות שינוי נסיבות ביחס למסכת הראשונית שהצדיקה את מעצרו. לדידה, בעטיה של השביתה, שוחררו ממעצר אנשים מסוכנים - ובהם העורר - ואין לראות בסירובה של ועדת החריגים לאשר לפרקליטים להופיע בדיונים בעניינם, משום ביטוי לרמת מסוכנות נמוכה יותר. זוהי תוצאת השביתה - ומשזו תמה אין לתקן עוול בעוול.
6. לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, לא בנקל יורה בית המשפט להחזיר למעצר נאשמים ששוחררו. הכלל הוא כי מי ששוחרר ממעצר, ישוב וייעצר באותה עילה רק במידה שהפר את תנאי השחרור, או בהתקיים נסיבות המצדיקות את החזרתו למעצר (ראו בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל, סעיף 19 (לא פורסם, 23.3.08); בש"פ 9400/04 זועבי נ' מדינת ישראל, סעיף 8 (לא פורסם, 24.10.04) (להלן: עניין זועבי)). החזרה למעצר של נאשם ששוחרר תיעשה אך במקרים מיוחדים, כאשר הדבר מחויב במציאות (עניין זועבי, שם; בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי (לא פורסם, 26.1.98)). בין היתר השיקולים שיישקלו בעניין זה, עומדים עובדת היותו של הנאשם משוחרר; פרק הזמן שבו היה משוחרר; ומידת מסוכנותו (ראו בש"פ 8584/00 מדינת ישראל נ' עליה, סעיף 5 (לא פורסם, 11.2.04)).
7. הסיטואציה שלפנינו הינה סיטואציה ייחודית. בשונה ממקרים אחרים, ביטול כתב האישום ועימו שחרורו של העורר ממעצר, נבעו מטעמים מוסדיים שעניינם שביתת הפרקליטים ולא מטעמים ענייניים הקשורים בעורר עצמו, מסוכנותו או מאפייניו. המסוכנות שהצדיקה את מעצרו בתחילה - מוסיפה, אפוא, לעמוד. במצב דברים זה, ומשפרק הזמן שבו היה משוחרר העורר ממעצר היה קצר, נחלשים הרציונלים שעומדים ביסוד הכלל השולל מעצר מחדש, זולת זה שעניינו בציפייתו של העורר כי מששוחרר - לא ייעצר עוד. בנסיבות העניין, משקלה של ציפייה זו אינו גבוה, ובודאי שאינה עולה כדי הסתמכות סבירה. העורר היה מודע לטעמים המוסדיים שביסוד שחרורו, ובא כוחו אף הצהיר כי לא יתנגד להגשת כתב האישום מחדש בתום השביתה (הגם שלטענתו התייחסות זו לא נגעה לשאלת המעצר). משהוגש כתב האישום מחדש, שבה ומתעוררת שאלת המעצר. מקובל עליי כי הגשת כתב האישום אין משמעה מעצר "אוטומטי" וכי גם במצב דברים כזה, יש ליתן משקל ממשי לשחרורו של העורר ממעצר, ולכך שזה נגרם בעטייה של שביתה שאינה רובצת לפתחו. אולם נתון זה הינו אך אחד מהנתונים שאותם יש לשקול, כחלק מאיזון כולל שבמסגרתו ייבחנו גם חומרת המעשים המיוחסים לעורר, עוצמת הסיכון הנשקף ממנו לציבור, והיכולת להפחיתו בדרך של חלופת מעצר. בנסיבות המקרה הקונקרטי שלפניי, שוכנעתי כי בדין החליט בית המשפט המחוזי להחזיר את העורר למעצר. המסוכנות הנלמדת מהאישום המיוחס לעורר; מעברו הפלילי בעבירות אלימות (שביניהן תקיפת שוטרים והפרת הוראה חוקית); מביצוע המיוחס לו כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו; ומחוות הדעת הפסיכיאטרית ותסקיר שירות המבחן שעליהן עמדנו, מצביעה באופן שאינו משתמע לשתי פנים על כך שהאיזון הראוי מוליך בנסיבות המקרה למתן הבכורה לאינטרס הציבורי ולמניעת הסיכון הנשקף מהעורר. בעניין אחרון זה, אציין כי אין משקל של ממש לעובדה כי במהלך התקופה הקצרה שבה היה משוחרר, שבחלקה היה מאושפז כאמור, לא ביצע העורר כל עבירה. שאלת מסוכנותו של העורר נוגעת לפוטנציאל הסיכון הגלום בו, ומשנמצא - על רקע המכלול שעליו עמד בית המשפט, כי זה קיים - הרי שאין רבותא בכך שבפרק זמן קצר הוא לא התממש.
8. בשולי הדברים, יש לדחות את טענת העורר כי באי התייצבותם של באי כוחה של המדינה לדיון בתיק העיקרי יש משום "דיבור בשני קולות" בשאלת מסוכנותו. נציג המדינה עמד על כך שועדת החריגים של ארגון פרקליטי המדינה, אשר דנה בבקשות שהוגשו על-ידי פרקליטים להופיע בבית המשפט חרף השביתה, התייחסה לקטגוריות ולא למקרים פרטניים; וכי המקרים שבהם אושרה חריגה מן השביתה היו מצומצמים. משכך, אין ללמוד מאי מתן אישור על היעדר מסוכנות של נאשם בתיק ספציפי. אין בדעתי להרחיב בעניין זה, שכן אין זהות בין המדינה לועדת החריגים של ארגון הפרקליטים ואין צריך לומר כי זה האחרון אינו אורגן של המדינה. ממילא אין לגזור מן השיקולים שנשקלו על-ידי ועדת החריגים, דבר בנוגע להשקפתה ולהערכתה של המדינה.
על רקע האמור, דין הערר להידחות.
ניתנה היום, י"ג בשבט התשע"א (18.1.11).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. נב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il